למען הסר ספק בכל עת שיוזכר השם "ממילא", הכוונה לאזור קו התפר המתחיל משכונת "שמעה" לרגלי הר ציון מול הסינמטק, שכונת ימין משה,משכנות שאננים, מרכז מסחרי (אזור התעשייה, מבית שמואל ועד רחוב העמק, רחוב ממילא, רחוב יפו בקטע המקביל לחומה (כולל מלון פאסט), רחוב שבטי ישראל (בית החולים הצרפתי ומנזר נוטר דם) שכונת מוסררה (מורשה).
אין בכוונתנו לגעת בנושא ההיסטורי של האזור מבחינה פיזית, יש לזה מספיק אתרים כל מה שיסופר כאן נוגע יותר לצד האנושי שאיכלס את האזור.
בשכונת ממילא התיישבו יהודים יקרים שחיפשו פיסת קרקע להתישבות בירושלים אפילו ללא קורת גג. וזו הייתה המציאות. ממילא הייתה שכונה פגועה, הרוסה, ושרופה. זאת ממספר סיבות: הראשונה שבהם מלחמת השחרור, הפגזות הלגיון, שנת 1947 שריפת האזור ופוגרום של מתפרעים ערביים. פיצוץ בניינים ואתרים בידי לוחמי המחתרות בחשד ששימשו מפקדות ועמדות של הערבים. נוסיף לזאת שהרשויות הזניחו את האזור ולא נתנו לו את השרותים המתאימים: תשתיות,תברואה, מים, תאורה, ביוב. והתוצאה אזור כמו לאחר רעידת אדמה. לא זה מה שירתיע עולים חדשים משנת 1950, שעזבו מחנות עולים ובאו בכוחות עצמם (לא על ידי הסוכנות) לירושלים והתיישבו בממילא בתוך ההריסות, בין קירות מטים לנפול, ללא תנאי תברואה מינימליים, אל מול חיילי הלגיון בעודם משמשים גבול חי חשופים להפגזות וצליפות. הפריסה של העולים בהתאם לארץ מוצאם: שכונת שמעה, מרכז מסחרי, מלון פאסט. הרוב קורדים יוצאי אירן דוברי ארמית. רחוב ממילא ומוסררה הרוב מרוקאים.ימין משה ומשכנות שאננים הרוב טורקים דוברי לדינו.
למרות הכל אט אט המתיישבים מתגברים על המצוקות מפתחים את האזור: בתי כנסת, בתי מסחר חנויות מכולות ,תעשיה, רוב ההריסות משוקמות והאזור שוקק חיים. המסורת מבית אבא נמשכת במנהגים, תפילה, חגים, שמחות כולל חופות ברחוב לעיני הצופים שבחומה (חיילי הלגיון) ענף הספורט תופס מקום נכבד בפעילות החברתית, שחקני כדורגל צומחים מבין הצעירים הנמרצים: מרדכי בנבנישתי, ויקי מנצור, ציון תורג'מן, שלמה מחטבי, וכלה באורי מלמיליאן. כולם שחקני נבחרת ישראל.
המתיישבים משתלבים בחברה הישראלית בכל התחומים: צבא, תעשיה, פוליטיקה, ניהול, אקדמאים, ועוד..... כל זאת ללא עזרה ממסדית כאשר מנגד הלגיון מזנב במתיישבים. בידי העמותה תיעוד של 34 נופלים מבני שכונת ממילא: בידי הלגיון, מלחמות ישראל, ופיגועים. עם כל זאת המתיישבים לא מתלוננים לא מפגינים ומקבלים הכל באהבה העיקר להתיישב בירושלים "השיבנו לציון עירך ברינה". להיות ביחד ולשמור על אורח החיים המסורתי בשירה, בפיוט, במאכל ובשפה ארמית. לדינו, ומרוקאית.
שנת 1967 מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, כאשר התושבים עוד לא הספיקו לצאת מהלם המלחמה ומהיציאה מחדרי המדרגות ששימשו כמקלט. לטשו השלטונות את עיניהם לאזור ממילא ולערכו הרב, שבין לילה הפך מאזור ספר למרכז ליבה של ירושלים. והוציאו צווי "הפקעה לצורכי ציבור".
התושבים התמימים הורחקו והוצאו תמורת נזיד עדשים. ומי שהתנגד ונשאר נאלץ לעזוב בגלל תנאי תברואה קשים. העיריה הרסה כל בית שפונה מבלי לפנות את ההריסות ובכך לאלץ את הנותרים לעזוב. מתי מעט נאחזו בשטח ולא נכנעו עד שקיבלו פיצוי הולם.
וכך הלכה והתפרקה קהילה ומשפחה גדולה תוססת ושמחה עם מסורת ויחודיות והתפזרה לארבע כנפות הארץ. האזור נמחק כלא היה השריד היחידי להמצאותם של תושבים באזור הינה המעטפת החיצונית של הבתים ברחוב ממילא ששוחזרה לצורכי תיירות גרידא. השטח נמכר לבעלי הון ולתושבי חוץ שברוב ימות השנה נעדרים מהבית המשמש אותם לצורכי השקעה בלבד. וכתוצאה מכך האזור כולו להוציא את קניון ממילא שומם ובלילות פחד להסתובב. איכה הייתה ל.... קרייה נאמנה. שבעה בתי כנסת נהרסו ונמחקו ואין להם זכר. כן יש זכר לבית בודד אחד שפורק ונבנה מחדש בית שטרן. מדוע? כי הרצל לן שם לילה אחד ואז צריך לשמר את הבית. והוא ישמש כמוזיאון. יש לי הפתעה לכם, הבית משמש כבית קפה ואין שם שריד למוזיאון. ואילו התושבים שלנו ימים ולילות במשך שנים בתנאים קשים ללא עזרה בהיותם גבול חי להם לא מגיע אתר הנצחה או תיעוד כל שהוא. בבחינת הכושי עשה את שלו.
אי לכך הוקמה העמותה "מורשת מתיישבי ממילא" שחבריה כולם מתנדבים ללא שכר. ששמה לעצמה כמטרה:
1. להקים מוזיאון מורשת מתיישבי ממילא. ברשותנו תיעוד בסרט של השכונה לפני, עם, ואחר הפינוי. צילומים נדירים של השכונה בתים, סימטאות הריסות ואנשים. שמורים עימנו כתבי יד עתיקים שמקורם מארצות המוצא של המתיישבים. כולל נרתיק ספר תורה מכסף טהור מלפני כ-150 שנה. ברשותנו פריטים ישנים ונוסטלגיים ששימשו אותנו עם עלותינו ארצה ועד לפינוי האזור לדוגמא: בקבוקי סיפולוקס, סיגריות סילון אל על ועוד, קורקינט על לגרים של מכוניות, מכשירי רדיו פילוט, זניט ועוד, פלטה של שבת מאולתרת מחבית שמן, מיטת סוכנות משנת 1950, ועוד ועוד ועוד.
2. לאחד את בני הקהילות שנתפזרו למפגשים ואירועים משותפים. בין הארועים שהתקיימו עד היום 2 בבנייני האומה שכללו תערוכת פריטים ישנים ונוסטלגיים. תערוכת תמונות ישנות ונוסטלגיות 220 במספר. פינת הנצחה של 34 נופלים מבני השכונה. ובהמשך הופעה אומנותית פולקלוריסטית באולם.
3.הפצת ירחון לכל המנויים ובו חדשות, עידכונים, סיפורים, תמונות נוסטלגיות צילומים מאירועים משותפים, הודעות, ברכות, וניחומים. ירחון מס' 36 בהפצה.
4.שמירת הפולקלור: קיום ערבי פיוטים, ערבי בישולים למאכלים מבית אמא. וקיום חגיגות ה"סיירן" במאכל שירה וריקוד ללא במה מרכזית ואומנים זרים. הכל מקורי.
5. שימור השפה הארמית: כיתוב ודיבור.
מחובתינו להזכיר שפינוי השכונה מתושבים ומסחר ומתן פיצויים, בביצוע ובאחריות חברת "כרטא" חב' בת של עירית ירושלים.
אחת ממשפחות העולים מש' יהונתן ואסתר מזרחי ז"ל פלוס שני ילדים שעלתה לארץ, לא מצאה מקום בין ההריסות או בשטח ההפקר שגם שם התאכסנו עולים חדשים. ובלית ברירה התנחלה במערה חצובה בסלע בקצה רחוב אמיל בוטה, מתחת לגבעה הצופה אל החומה. לאחר כשנתיים נולדה להם בת בעודם גרים במערה. ולאחר כארבע שנים נאלצו לעזוב את המערה בהיותה חסופה לירי הלגיון. המערה ננטשה והפכה למקום מפגש לצעירי השכונה מעין מתנ"ס שכונתי. עם פינוי השכונה נאטמה המערה בסוללת עפר ואין לה זכר.
בכל האירועים והמפגשים של תושבי השכונה ומתוך ערגה לחיים המשותפים של בני הקהילה וגעגועים להווי והמסורת, הובעה המשאלה "חייבים להוריש ולהנחיל לדורות הבאים את המסורת השפה והמנהגים". כמו כן איך להביא לידעת הדור הבא סיפור מסירות הנפש של העולים החדשים אבותיהם. בכל אזור יכול אדם לאחר עשרות שנים לסייר באזור עם צאצאיו ולהצביע על מקום מגוריו הקודמים ולהזכיר לו ולהם היכן נולדו, היכן שיחקו, ועוד זכרונות. לנו מפוני ממילא אין מה להראות גילחו את האזור. ולכן יש צורך בהקמת מוזיאון לשימור המורשת וסיפור ההתישבות.
המקום המתאים ביותר להקמת המוזיאון ובית מורשת מתיישבי ממילא "המערה". משנת 2003 אנו חברי העמותה במו"מ עם כל הנוגעים בדבר ראש העיר ירושלים מר ניר ברקת, קרן ירושלים הגב' רות חשין , שנתנו הסכמתם להקמת המוזיאון במערה לפני כשנה וזאת לאחר בדיקה מדוקדקת וסיור בשטח וגם בירכו על היוזמה. לצערנו לפני כשנה נכנסה לתמונה חברת טבע וגנים הממונה על גן עוטף ירושלים, ( והמערה מצויה בשטח הגן) , והטילה ווטו על המערה בטענה שהמקום לא מתאים וממילא עומדים להקים מוזיאון השכונות הנעלמות בגיא בן הינום ומוזיאון מורשת ממילא ישולב בתוכו. למורת רוחנו ובלית ברירה הסכמנו לצעד זה. לפני כחודש נמסר לנו שגם תוכנית זו ירדה מהפרק מחוסר תקציב. ביקשנו לחזור לבקשתינו המקורית המערה, נענו בשלילה מכל מיני טענות: העלות גדולה, יש צורך בשינוי ת.ב.ע. ועוד אמתלות. עלינו לציין שאין אנו דורשים מהמוסדות כסף, מוכנים אנו לשאת בעלויות דרך תורמים מבני הקהילה ובלבד שינתן לנו היתר כולל התחלת הליך שינוי ת.ב.ע. לא יתכן שאדם אחד הממונה על רשות טבע וגנים במרחב ירושלים מר' אביתר כהן יקבע בשרירות לב גורל היסטוריה מסורת ושפה של קהילה שמסרה את נפשה בהיותה גבול חי להעלם מדפי ההיסטוריה. גם מתחת לאדמה במערה לא מוכנים לתת לנו זכר, היתכן?
המשך יבוא
